פלמנקו​

הפלמנקו

סילביה דוראן

עריכה וייעוץ לשוני: מוטי אברבוך

מהו ריקוד הפלמנקו?

 תמצית אמנות מחול הפלמנקו הינהביכולתו לחבר את תחושת הצער האנושי עם תחושת ההתעלות, ואת הנשגב עם הארצי והיצרי. תחושת השלמות הרגשית והאסטטית המוענקת לצופה נובעת מאחדות הניגודים שהיא מהות הפלמנקו.

הדרמה הפנימית של הרקדן מועברת באמצעות המקצבים המתחלפים הנושאים את הרקדן למישור אקסטטי, לא מודע, הנקרא  DUENDE.

יכולתו של הרקדן לחבר בין התנועות המודעות שהוטמעו בגופו לבין רגשותיו העמוקים ביותר מאפשרת לו להביעם בחירות מליאה ויחד עם זאת באיפוק ודיוק מרבי.

רקדן הפלמנקו משתמש ביכולתו הטכנית על מנת ליצור משהו אישי משלו.  זו הסיבה שהטכניקה של ריקוד ה JONDO   הינה מעין שסתום בטחון.

יחד עם זה חוסר המודעות והאינסטינקט של הרקדן חשובים כמו ההטמעה של הטכניקה שבה התמחה.

הכל תלוי בידיעתו של הרקדן איך לנצל את המקצבים. הטכניקה הינה מעין זרם תת קרקעי הזורם מתחת להבעה החופשית של האמן.

אמנות הפלמנקו נעה בעת ובעונה אחת בשלושה מסלולים, כמו שלושה פסי רכבת המקבילים זה לזה:

א.  פס השירה ב. פס הריקוד ג. פס הנגינה

השירה הוא המרכיב היסודי העומד בזכות עצמו ואינו זקוק לרקדן או לגיטרה. המרכיב המקשר בין שלושת המסלולים הוא המשפט המוסיקלי ה COMPAS, והשמירה הקפדנית של המקצב. היכרותו של הרקדן עם היסוד השירי ויכולתו להיענות לו אינסטינקטיבית מביאה למפגש בין שלושת המסלולים ואז ניצת הניצוץ המופלא של הפלמנקו ונוצר ה DUENDE.

מקורות הפלמנקו

יש סברות שונות למקורות הפלמנקו ולתקופת היווצרותו.  הסברה השולטת היא שכאשר הגיעו הצוענים לספרד בתחילת המאה ה 15 הם הוסיפו מרכיבים משלהם לתרבויות המקומיות, המוסלמית והיהודית ומאוחר יותר עם כיבוש גרנדה על ידי המלכים הקתוליים ב - 1492, נוסף עליהם היסוד הנוצרי.

הטענה שהצוענים היו בין מניחי היסודות של אמנות הפלמנקו מבוססת על ההנחה שאמנם הגיעו מהודו, וכן על הדמיון הרב בין הפלמנקו לריקודי הרקיעה ההודיים.

ריקודים אלה מבוססים על מקצבים המתפתחים למחול מסחרר ועל שימוש במחוות של כפות הידיים כדי לספר סיפור.

בפלמנקו נעלם היסוד הסיפורי של המחוות והוא מהווה ביטוי נוסף להבעה המקצבית.

יחד עם זאת יש דמיון רב בשימוש בזרועות ובכפות הידיים.

עד היום נשמרת מסורת הפלמנקו על ידי תושבי אנדלוסיה ובעיקר על ידי הצוענים.

אין ספק שתרבות הפלמנקו מהווה את תווית הזיהוי הבולטת ביותר של התרבות העממית באנדלוסיה.

יותר מזה, ניתן לומר שהפלמנקו הוא דרך חיים. אחת הסברות הרווחות ביותר היא שהשם פלמנקו מורכב משתי מילים בערבית FELLAH MANGUשפירושו "העובד ששר."  

קיימת סברה נוספת למקורו של השם פלמנקו המספרת שבתקופת איזבלה ופרננדו נאלצו הצוענים לנטוש את חיי הנדודים ולהתיישב בגטאות.

כאשר הגיע המלך קרלוס ה III מפלנדריה הוא שחרר אותם ואפשר להם לצאת מהגטאות.

על כן נקראו פלנדרים והריקוד שרקדו נקרא פלמנקו.

עד היום כשאומרים בספרד "TU BAILAS MUY FLAMENCO" – אתה רוקד מאוד פלמנקו זה בערך כמו להגיד אותו דבר "TU BAILAS MUY GITANO" – אתה רוקד מאוד צועני.

 העם באנדלוסיה היה מחולק לשני מעמדות.

האצולה והעשירים ה""senoritos  שהחזיקו אדמות, ומולם העניים הכפריים שעבדו את אותן אדמות והצוענים שחלקם עסקו בגידול סוסים, נפחות וקליעת סלים. (מכאן השם GITANOS CANASTEROS – CANASTAפירושו סל).

מאז ומתמיד היו הצוענים עם נרדף.

כל כמה שנים הוטלו עליהם גזירות חדשות שהגבילו אותם יותר ויותר.

מכאן אפשר להבין את השנאה המסורתית של הצועני לשלטונות ובמיוחד למשטרה LA GUARDIA CIVIL.

עד לפני כחמישים שנה נאבקו הצוענים וה"עמך" היושבים באנדאלוסיה עם קשיי הקיום והפרנסה.

ייתכן שמכאן נובעת התשוקה ליופי ולשמחת חיים יחד עם הקושי והאכזריות המאפיינים את הפלמנקו.

התשוקה לנצל כל רגע ורגע בחיים ולחוות את כוליותם אם בעיצבונם ואם בשמחתם.

 המשורר הספרדי הדגול פדריקו גרסיה לורקה הוקסם מסגנון הפלמנקו.

כמה מיצירותיו הבולטות ביותר מוקדשות לאמנות זאת.

הוא כתב אודות ה "CANTE JONDO" (שירת הפלמנקו העמוקה והרצינית) ועל יוצריה הצוענים:

 "....להם (הצוענים) אנו חייבים אפוא את יצירתם של שירי החונדו, להם אנו חייבים את יצירת האפיקים הליריים, שדרכם  מוצאים להם מפלט כל המכאובים וכל הביטויים הטקסיים של העם אחת הנפלאות של ה"קנטה חונדו", מלבד הלחן שבסיסו הוא הטקסט השירי.  אנו עומדים נדהמים לנוכח השירים הללו.  כל קשת הגוונים האינסופיים של המכאוב ושל הצער, העומדים לשירות הביטוי הטהור והמדוייק ביותר .... אין לנו דבר, שום דבר, שיוכל להשתוות לזה בכל ספרד כולה, לא בסגנון, לא באווירה, לא בדיוק הרגשי.

עניין מוזר ומופלא הוא, כיצד המשורר העממי האלמוני ממצה בשלושה ארבעה טורים, את כל המורכבות הנדירה של רגעי הריגוש הנעלים ביותר מחיי אדם."

 במהלך המאה ה-16 הפכה סביליה למרכז מסחרי סואן של כל אירופה וקאדיז עיר הנמל הסמוכה אליה שמשה מוצא לאמריקה, מעין שער המקשר בין שני חלקי האוקיינוס האטלנטי.  ההשפעה התרבותית ההדדית הביאה במשך הזמן להתפתחות הסגנון הנקרא IDA Y VUELTA(ההולך ובא).

על התפתחותו של המחול בספרד קיימות מספר עדויות כתובות כמו סיפורו של מיגל דה סרוונטס שנכתב  ב – 1613 הנקרא "הצועניה הקטנה" שם הוא מפרט את ריקודי התקופה באנדלוסיה. אולם  הפלמנקו עצמו נזכר לראשונה ב "מכתבים מרוקאיים" רק לקראת סוף המאה ה-17 ו ב – 1774 אז הוא כבר מתועד על ידי ציירים רבים. 

דרכה של אמנות הפלמנקו מהבית והקהילה אל הפונדק, ומשם אל הקפה קאנטנטה ואל בימת התיאטרון ואל הטבלאו.

מאז ומתמיד היוותה אמנות הפלמנקו  ביטוי נאמן לרגשות האדם האנדלוסי. בתחילה הושרו ונרקדו  השירים בבתים פרטיים, בשעות העבודה ואף באירועים חגיגיים. הצלחת האירועים העממיים האלה הביאה לקראת המאה ה -18 לפתיחת בתי ספר ראשונים של הפלמנקו בסביליה.

יחד עם הופעתו של הרקדן המקצועי עוברים הריקודים האנדלוסיים  ממחנה הצוענים והבתים הפרטיים אל העיר, אל הפונדקים.

הריקודים שנרקדו עד כה בתוך מסגרת המרחב הפרטי של המשפחה והקהילה עוברים אל המרחב הציבורי של הפונדקים.  הקהל שהגיע לבילוי במקום נמנה על המעמדות השונים, מהאריסטוקרטיה,  הסוחרים, הפועלים והאנשים מתחתית הסולם החברתי.

 שיאו של הערב הייתה הופעתה של רקדנית על אחד השולחנות לאור נרות השמן שהיו קבועים בקירות (CANDIL) . על כן נקראו ריקודים אלה  "BAILES DE CANDIL". היה זה סגנון מעורב שכלל ריקודים מה –-  ESCUELA BOLERA המערב ריקודי חצר בריקודים עממיים.

ההצלחה המסחרית שבאה בעקבות ההופעות האלה הביאה עמה את התפתחותו של ה – CAFÉ CANTANTES.  שזהו מין תיאטרון פלמנקו המציג על בימתו (TABLAO) אמני פלמנקו היושבים בחצי גורן והוא מונה בדרך כלל 2 נגנים, 2 זמרים ומספר רקדנים גברים ונשים.  וזו המתכונת של הופעת הפלמנקו עד היום הנקראת CUADRO.

 ה – CAFÉ CANTANTESהידועים ביותר היו בסביליה "EL BURRERO"ובמלגה הקפה הידוע "CAFÉ DE CHINITAS" עליו כתב והלחין לורקה את שירו הידוע. שיאה של תקופה זו היה במחצית השניה של המאה ה – 19 ותחילת המאה ה – 20 והוא נקרא "EDAD DEL ORO"  (תור הזהב). בסוף המאמר יורחב נושא של ה TABLAO FLAMENCO  .

באירופה של התקופה הרומנטית במאה ה 19 שנטתה אחר הסגנון האקזוטי, הגיעו תיירים רבים לספרד ולקחו עמם את בשורת הפלמנקו הסוער אל ארצותיהם.

"אביב העמים" מגיע לספרד ועמו גם המאבקים לעצמאות לאומית.  מאבק זה השפיע עמוקות גם על הפלמנקו.

 תחילת המאה העשרים נחשבת לתקופת שפל.  היו אלה זמנים קשים בשביל הפלמנקו.

שמם של ה CAFÉ CANTANTESיצא לשמצה. מקומות אלה בהם נערכו מפגשים בין אמנים שונים ואינטראקציה אומנותית רבת השפעה התפרסמו כמקומות לא הגונים,  נפוצה שמועה שהפלמנקו הוא אמנות של זונות וסרסורים. 

ב – 1909 נחקק חוק הסוגר סופית מקומות אלו.

אמני הפלמנקו מוצאים עצמם מובטלים ונאלצים לחפש פרנסה במסיבות פרטיות.

תנאים אלו מאלצים חלק מהאמנים הגדולים שמצאו עצמם ללא פרנסה להופיע בסלוני ה- VARIETYוהם הופכים את אמנותם למסחרית ביותר.

בתחילת המאה ה-20, עם הופעת ה- VARIEDADES- בתי הבידור והשעשועים באולמות הגדולים, רמתו של הפלמנקו כאמנות במה יורדת. המחול הספרדי נמצא במצב של קיפאון. כל האמנים הבינוניים של התקופה מופיעים בסלונים של ה – VARIEDADES  ואולמות המוסיקה, בלי ליצור כל יצירה חשובה  ולכן האינטלקטואלים החלו לזלזל באמנות הפלמנקו וחשיבות קיומה.

במשך 25 השנים הראשונות של המאה העשרים נופלת האחריות לרמה האמנותית של אמנות המחול הספרדי  על כתפיו של קומץ מצומצם של אמנים דגולים וביניהם: אנטוניה מרסה "לה ארגנטינה"; ויסנטה אסקודרו, פאסטורה אימפריו, אנקרנסיון לופז "לה ארגנטיניטה".

בשנים שבין שתי מלחמות עולם התעורר המשורר פדריקו גרסיה לורקה למאמץ למניעת היעלמותה של המסורת העממית ובעיקר ה – CANTE JONDO  .

ב 1922 יחד עם ידידו המלחין מנואל דה פאיה הוא מארגן בגרנדה את ה DE CANTE JONDO CONCURSO  PRIMER–– תחרות הראשונה לשירת ה JONDO.

בימי מלחמת האזרחים גלו רוב האמנים לארצות אירופה ואמריקה.  רק לאחר המלחמה כאשר החלו לחזור גילו כי הקהל שכח אותם.  אט אט הגיעו אמנים גדולים כמו פילאר לופז, (אחותה הצעירה של "לה ארגנטיניטה") אנטוניו ורוסאריו, וכרמן אמיה וזכו שוב להצלחה. בתחילת תקופת שלטונו של פרנקו הוחרם המשטר על ידי מדינות המערב. רק בשנות השישים כאשר בנו האמריקאים בסיסים צבאיים בספרד החלה תנועת תיירות ערה לארץ זו. התיירות הפכה לאחד מענפי ההכנסה העיקריים של המדינה ולכן המשטר עודד כל תופעה של זהות לאומית ספרדית. ואמנם גם הפלמנקו זכה להכרה של הממשלה כחלק מזהות זו. נוסדו מספר להקות מחול גדולות פרטיות. לואיסיליו, אנטוניו, פילאר לופז, מריאמה, מאריה רוסה, רפאל דה קורדובה ואנטוניו גאדס. במקביל צצו גם הופעות איכותיות של מחול הפלמנקו במועדוני לילה שונים. למרות הפריחה המתוארת כאן רקאחרי מותו של פרנקו נוסדה להקת המחול הספרדית הלאומית. ה BALLET NACIONAL DE ESPANA.

TABLAO FLAMENCO  

ה TABLAO FLAMENCO-   של היום הוא ה"צאצא" של ה  CAFÉ CANTANTE והוא פועל כמעט לפי אותה מתכונת. ה -TABLAO  הראשון של התקופה ה"חדשה" (שנות ה 50 וה 60 של המאה העשרים) היה "ZAMBRA". כאן הופיעו אמנים גדולים כמו הרקדנית רוסה דוראן ולצידה הזמר ברנרדו דה לוס לוביטוס ואמנים אחרים שהשאירו את חותמם על הפלמנקו.

עם ההצלחה של ZAMBRA"" נפתחו עוד מקומות שכולם החיו מחדש את הCAFE CANTANTEשל המאה שעברה. חלק ממקומות אלה פתוחים עד היום כמו "CORRAL DE LA MORERIA"; BERMEJAS" TORRES "

 TABLAOSמסויימים נפתחו על ידי אמנים ידועי שם כמו הטוררו המפורסם חיטניו דה טריאנה ואשתו הרקדנית האגדית פאסטורה אימפריו שפתחו את "EL DUENDE" ,או LOS CANASTEROS" " בבעלות מנולו קראקול הזמר האגדי ואחרים.

בשנת 1971 נפתח הTABLAO""CAFÉ DE CHINITASהמחודש על שם הCAFE CANTANTEבמאלאגה שעליו כתב לורקה את שירו המפורסם.  המאפיין את המקום החדש הייתה העובדה שהוא הציג את הפלמנקו בכל תפארתו וברוחב יד. האמנים היו כולם מהשורה הראשונה ועד מהרה הפך להיות הTABLAO האקסקלוסיבי ביותר במדריד עם מיכאלה פלורס "לה צ'ונגה" והגיטאריסט ויקטור מונחה "סרניטו"  ככוכבים קבועים במקום; הניהול אומנותי היה בידיים של הרקדן טומאס דה מדריד; והCUADRO כלל, בין היתר, אומנים בעלי שם כמו טרה מאיה, מאריה באאנה, דולורס "לה פסקדיליה", ריקרדו "אל וננו" כותבת מאמר זה הופיעה ב   CAFÉ DE CHINITAS בתחילת שנות השבעים ויש בידיה לתאר את סדר ההופעה והתנהלותה:

משעה 23.00 עד 24.30 מופיע ה CUADROשל הבית: כ 10 רקדניות ו כ 2 רקדנים (בדרך כלל הרבה יותר רקדניות מרקדנים); שניים או שלושה זמרים וזמרת  ששרה וגם רוקדת. הריקודים הפותחים והסוגרים של חלק זה הם בדרך כלל FANDANGO DE HUELVA  SEVILLANAS  . ב CAFÉ DE CHINITASהיו תמיד פותחים עם השיר CAFÉ DE CHINITASשל לורקה .  בין הפתיחה והסגירה כל רקדן מופיע בקטע האישי שלו לפי בחירתו.  הבסיס של התוכנית תמיד ALEGRIAS  או SOLEA.  לפעמים רואים TIENTOS; TANGOS ; GUAJIRASאו כל PALO  אחר.  כל זה תלוי בבחירתו האישית של הרקדן/נית.  לעולם אין חוזרים על אותו ה PALOבזה אחר זה.

אחרי ה CUADROבסביבות 24.45 יוצאת ה ATTRACIONהראשונה – זה יכול להיות או גיטרה סולו או זמר סולן מלווה בגיטרה. 

ב 01.30 יוצא ה ATTRACIONהמרכזי. זהו בעצם כוכב הערב ובדרך כלל מוזמן להופיע במשך תקופה  מוגבלת ומוגדרת. המופע שלו נמשך לפחות שעה. עם האומן האורח מופיעים כליווי אנשי הבית: לפחות שני גיטאריסטים ושני זמרים. אם האומן אורח מבקש, יש אפשרות לליווי של בן או בת זוג של הבית בריקוד או שניים. בדרך כלל אומן אורח בא עם בן או בת זוג משלו.

אחרי הATTRACION  המרכזי יש אטרקציות משניות: 1.  זמר בליווי גיטארה או גיטאריסט סולו 2.  ריקוד אחד של רקדנית סולו.

 כאשר מגיעה השעה 03.00 שוב מופיעים ה CUADRO  ורוקדים עד 04.00. כאן בדרך כלל כל אחד רוקד BULERIAS   ו RUMBA.  אם נשאר קהל חוזרים על הריקודים של ה CUADRO  הראשון בתנאי שאף רקדן לא חוזר על אותו ריקוד שרקד קודם לכן.

סגנונות הפלמנקו PALOS  

את סגנונות הפלמנקו ניתן למיין במספר דרכים .  אולם החלוקה הבסיסית יכולה להיות כדלהלן:

1.  ה – jondo  (עמוק רציני מלא עצב כמו צעקה מעמקי הנשמה) 

2.  ה -  chico   (הקליל, השמח הצוחק על עצמו ועל העולם. סגנון של מסיבות ושמחות.)

3.  פלמנקו אינטרמדיו Intermedioסגנון פחות עמוק מהJONDOועם זה לא מגיע לקלילות של

      ה - CHICO

4.  פלמנקו אידה אי וואלטה (הלוך חזור) Flamenco Ida y Vuelta(הסגנונות שיוצאו לאמריקה וחזרו משם עם השפעות שונות.)

פלמנקו חונדו  JONDO

ה – JONDOהוא השורש ממנו צמחו רוב ה – PALOSשל הפלמנקו.  (שירה – ריקוד – נגינה) cante – baile – toque זה הוא סגנון עמוק מופנם ורציני. במקור הינו ריקוד של אדם אחד.  אנו חשים אצל המבצע מעין מאבק בין רצונו לבין לגורלו.  במהלך הריקוד נוצר מתח בין המקצב האיטי והנשימה לבין ההבעה הדרמתית המופנמת של הריקוד. הרקדן מנסה באמצעות המחוות להביע את אשר אין להביעו. מכל סגנונות הפלמנקו סגנון ה jondoהוא הקשה ביותר לביצוע ולהבנה.  אלו השולטים בסגנון זה הינם ה"אצולה" של עולם הפלמנקו . כדי לשלוט היטב בסגנון הפלמנקו jondoלא דרושה לאמן טכניקה מושלמת אבל הוא חייב להיות מחובר לעצמו, עליו להיות מוכן לחשיפה עצמית ולהיות מחונן בחוש מקצבי הנובע ממסורת בת מאות שנים.

קטע מתוך מאמר של CABALLERO BONALDאודות ה –JONDO

" ....ריקוד ה  jondoהוא עולם סגור הרמטית שאי אפשר להתייחס אליו בהגיון כלשהו. מטבעו הוא דבר אנרכי החמקמק.  רק באוירה הטהורה שלו, ורק בה, יכול ה jondoלשחרר את הכוח המיסתורי שלו את חופש הקצבי הברוטלי שלו. ריקודי ה – jondoנרקדים בדרך כלל על ידי בן אדם אחד.  עליו לשמור על ה -compas  (המשפט המוסיקלי) של הגיטארה והדפיקות של הלב.  אין חוקים נוספים.  חוקי האקדמיה והזיכרון אינם משחקים תפקיד. מחד יש לשכוח את השיעורים ומאידך יש את הזיכרון של תת ההכרה – הנובע מנסיון של מאות שנים. כאשר לומדים ריקוד חשוב לדעת איך לשכוח אותו, שרידי הזיכרון צריכים להשאר בתוך השרירים עצמם.  הם למדו את השיעור בתוך השקט.  ואז התנועה – שפת הבשר – ממשיך כתוצאה טבעית – והקריטריונים הם כה נוקשים כאילו מדובר בסגנון המדויק ביותר.  רקדן לא מאלתר את הטכניקה שלו, הוא חש את האפשרויות הפנימיות של היכולת הטכנית שלו מתי שהוא יוצר משהו אישי משלו. אפשר להשוות את הטכניקה של ריקוד ה jondoל "שסתום בטחון".  ההשראה של הרקדן מסייעת לו להגיע ליצירתיות גבוהה ובלתי צפויה.  אחרי זה אין משהו שעוצר את תנועותיו או את הספונטניות שלו.  עכשיו הנשמה יכולה לפסל את האיחוד הנפלא בין הקצב לבין האמנות. האינסטינקט הינו מאגר ענקי למטרה זו.  כמו הספיגה של הטכניקה.  הכל תלוי בזה שהרקדן יודע להשתמש בקצב של ליבו.  הטכניקה, בזרימה בלתי נראית יספג מתחת לשיחרור היצירתיות שלו ...."

סולאה – SOLEA

1 2  3  4 5  6  7  8  9  10  1   2   

מקורו של השם מהמלה SOLEDAD – בדידות. הסולאה הוא סגנון הנחשב לאם הפלמנקו.  עמוד התווך של אמנות זו, העומד בזכות עצמו ואינו תלוי בסגנונות אחרים. מהתבנית הבסיסית של סגנון זה צמחו ה palos  הבאים:  ה Bulerias, Bulerias Por Solea, Cantinas, Cana,  ו הPolo. בכירותו של ה – Solea  מקנה לו מעמד של יסוד ה CANTE FLAMENCO. סגנון ריקוד זה מקנה לרקדנית אפשרויות תנועות ידיים מרהיבות, תנועה מתפתלת וקשתות של הגוו. ואילו אצל הרקדן מודגשים אבירותו וגבריותו. המגוון העשיר של תבניות ה –  Soleaהניב סגנונות שונים באנדלוסיה הנושאים את שמותיהם של האזורים השונים: Solea de Alcala, Solea de Triana כל אזור שר אותו בסגנון משלו ותרם מאופיו שלו לעצוב ה – Solea.

 פאנדאנגו  -  FANDANGO

 ל – Fandangoשורשים עמוקים במחול העממי האנדלוסי וקדם להופעתו של הסגנון ה – CANTE FLAMENCO.  סגנון זה הצמיח מתוכו סגנונות חופשיים שהתפתחו באזורים שונים של אנדלוסיה דוגמא בולטת היא ה – Fandangoהמושר והנרקד בבירת מחוז HUELVAבגלל חינו ובגלל שמחת החיים המדבקת שלו.

זהו הפאנדאנגו פלמנקו שאפשר לרקדו כי יש לו קצב קבוע.

לסגנון זהוואריאציות רבות  הנובעות מהעובדה שהן צמחו במקומות שונים: בקרבת הים, ההרים במכרות או בביצות.

 צורה אחרת של ה – Fandangoהיא צורת ה – MANO A MANO, יד מול יד.

חשיבותו בגלל קרבתו אל ה Jondo.

 שמו האחר הוא ה Fandango Natural  , הטבעי מקורו ה Fandango de Huelvaוניכרים בו עקבותיו של החונדו.

זו היא שירת מענה של זמרים השרים לסירוגין וכל אחד מדרבן את רעהו ומנסה לעלות עליו. 

כל זמר מטביע ב Fandangoאת חותמו האישי.

אלגריאס  -  ALEGRIAS

1 2 34 5 67 89 1012

הסגנון הידוע מבין סגנונות הפלמנקו.

נמנה על קבוצת ה – Cantinas  ומקורו ב – קאדיז. תבניתו הרתמית תואמת ל – Solea.

זהו בן כילאיים של ה –Solea   וה – Jota, ריקוד עממי מסורתי מ Aragon.

תהליך זה של מיזוג  FUSIONהתרחש במלחמת העצמאות כאשר צמחה ההתנגדות לצבאות נפוליאון שפלשו בשנת 1808 ופרצה מלחמת העצמאות של ספרד.

בתחילה קראו לסגנון Jota Gaditana(החוטה של קאדיז) מילות השירים בדרך כלל נסובות על המאבק לעצמאות של ספרד.

טכניקות הריקוד הזה הן מהעשירות ומליאות החיים הקיימות בריקוד הספרדי. רוקדים אותו גם גברים וגם נשים.

| הריקוד הנשי מבוסס על תנועה מתפתלת של הגוו ותנועות רבות של הזרועות.  הריקוד הגברי מקרין אצילות ועוצמה.

המבנה המסורתי של  ריקוד האלגריאס: 1.  SALIDA - פתיחה לשירה – הזמר שר ללא מילים אלא רק את ההברה "AY". 

אולם בשירת ה"אלגריאס" הוא יכול לבחור בין ה SALIDA"AY" לבין הsalida-השייכת רק  ל alegriasשהן ההברות TI RI TI TAN.

2.LETRA  - שירה עם מילים המורכבת מבית אחד. בדרך כלל זה השלב בו מתחיל הריקוד.

3.DESPLANTE   - חלק של ריקוד ה - BULERIASשמופיע בתוך הALEGRIAS.

4. SILENCIO – שקט.  חלק של נגינת מלודיה בסולם מינור.  כאן בדרך כלל רוקדים ללא רקיעות רגליים ועם תנועת זרועות.

5.PASEO – צעדי הלוך חזור מלווה בשירה.

6. ESCOBILLA - קטע מוקדש לרקיעות הרגליים.

7. BULERIASDE CADIZ  - FINAL BULERIAS מלווה בשירה, מיוחד לסיום הALEGRIAS.

בולריאס – BULERIAS

נובע מה – Solea – הוא נושא את אותו מבנה קצבי אלא שהוא מהיר ועליז יותר.

בתחילה היו רוקדים אותו כסיום לריקוד ה – Solea  ורק בסוף המאה ה-19 הוא קבל תבנית משלו ונרקד בנפרד.

ל – Buleriasהרבה וואריאציות הבאות לידי ביטוי בשינויים במטריקה ובמלודיה.

המקור האמיתי של הBULERIAS  הוא Jerez de la Frontera  אבל גם אזורים אחרים תרמו לעיצובו: סביליה, קאדיז, אוטררה ולבריכה.

כל מקום ומקום תרם תרומה משלו לאופיו של הריקוד.

השם BULERIAS  נובעת מהמלה BURLAR שפירושה "לעשות צחוק".

תחילה היה נרקד בהתכנסויות המשפחתיות ורק אחר כך הגיע אל הבמה.

BULERIAS POR SOLEA / SOLEA POR BULERIAS

 שני ה PALOS  האלה הינם מעורבים וקשורים זה בזה. כאשר רוקדים את האחד שרים על פי החוקים של רעהו.

 אלבוראה – ALBOREA

 המייחד סגנון זה הוא השימוש בלחן המהווה שיא בחתונה צוענית.

 סיגיריאס-  SIGUIRIYAS

מקור בערים סביליה וקאדיז.

ה – SIGUIRIYAS נחשב לדוגמא המושלמת והתמציתית של ה CANTE JONDOבגלל אופיו הקודר, התמציתיות של המלים ונימתו המקוננת.

מילות השיר מצביעות על כך שמקורו במסורות של קינה על המת.  צלילי הגיטארה מסמנים את פעמוני הכנסייה המלווים את האירוע.

ה TONAה PALOהעתיק ביותר קדם ל SIGUIRIYAS.

מרטינטה – MARTINETE

 סגנון שירה בלי ליווי מוסיקלי חלק ממשפחת ה – TONA.

מייחסים לו קשר אל עבודת הנפחות.  יש הטוענים שהמקצב שלו נולד מנקישות הפטיש על הסדן.

סגנון זה דורש כוח, שלווה והרבה התבוננות פנימית.

המקצב כמו הSIGUIRIYASשילוב בין 3/4 ו 6/8

12 34 56 7 89 10 1112

 מסגנון ה – TONAנגזרו ה PALOSהבאים: 

1.  DEBLA

2.  MARTINETE

3. SIGUIRIYA

4. CABALES

5. SERRANAS

6. PETENERAS

טאראנטו – TARANTO

אחת מארבע הוואריאציות של ה –  FANDANGO הוא שונה במקצבו הריתמי שנגזר מהסמבה

( ספירה של 4) ה – TARANTOמזכיר את ה TANGO- האיטי והטעון ופעמים רבות הרקדן מסיים את הריקוד עם TANGO  מהיר.

הסגנון הזה קשור כנראה לעבודת הכורים ושיריו מתארים את ייסוריו של הכורה.  נגזר מסגנון ה – JONDO.

פלמנקו אינטרמדיו – FLAMENCO INTERMEDIO

 סגנון מעורב זה יש בו מאפיינים של הפלמנקו JONDO   אך הוא פחות טהור ממנו ואינו מרגש באותה מידה.

פלמנקו צ'יקו – FLAMENCO CHICO

 FLAMENCO CHICO מבוצע בחן ומאופיין בהבעה של שמחה, חייכנות, חושניות ועדינות.

למרות היותו מנוגד לסגנון החונדו הכבד והרציני יש להם יסוד רתמי משותף.

דוגמאות נוספות של ה FLAMENCO CHICO:  BULERIAS, TANGUILLOS, TANGOS  

  פלמנקו הלוך וחזור – FLAMENCO DE IDA Y VUELTA

 פלמנקו הלוך חזור (IDA Y VUELTA) הוא שירה, ריקוד ונגינה שהספרדים הביאו עמם לאמריקה.

הסגנון קבל צבע מקומי והתפתח באמצעות ההשפעות המקומיות לצורות פלמנקו חדשות.

הספרדים שחזרו לספרד החזירו את הסגנונות החדשים והנחילו אותם בארץ מולדתם.

השירים והריקודים הללו נכללים היום בתוך הפלמנקו אם גם ניכרת בהם השפעה דרום אמריקאית בולטת.

בתחילה הגיעו הריקודים מאמריקה לעיר הנמל קאדיז CADIZ  והיו שונים מהפלמנקו המקומי.

בהמשך הם הגיעו לבתי הספר בסביליה מה שמכונה "המעבדה", והפכו לחלק מן האסקולה של סביליה.

סגנון טהור המבוצע בסגנון אנדלוסי.

אותו ריקוד במתכונתו החדשה יהיה מקובל בכל אנדלוסיה מ  TARIFA ועד ALMERIAומ CORDOBAועד MALAGA  ו- RONDA.

הריקודים שהיו במקורם דרום אמריקאים הם בעלי אופי חושני.

יש בהם הרבה תנועה, חושניות וקצב אובססיבי:  GUAJIRAS, EL ZARAMBEQUEת LA BICHA, HABANERAS, JARABILLOS, TANGOS /, COLOMBIANAS

גואחירס – GUAJIRAS

אחד מסגנונות ה – IDA Y VUELTA – ההולך וחוזר שעבר מסלול סיבובי מאנדלוסיה לקריבים וחזרה.

סגנון זה מערב מוסיקה עממית קובנית עם הפלמנקו.

שם הריקוד והמרקם המוסיקלי שלו מעידים כי הוא נמנה על שירי עבודת האדמה באיים הקריביים.

תוצאה של ההגירה למושבות הספרדיות במאה ה – 19.

לרבים מעובדי האדמה אלה היו שורשים באנדלוסיה .

משותף לכל הריקודים האלה היא האיכות המלודית עם ה – PUNTO CUBANI והמבנה המקצבי של ה – SOLEA , אבל עם דגשים המתחלקים בצורה שונה – ערבוב של 6/8 ו 3/4 שהוא דומה ל – PETENERA  

1 2 3

1 2 3

 1&2  &  3 &

סיכום 

א.  השם פלמנקו מייצג קשת גדולה של סגנונות נגינה ריקוד ושירה שהתפתחו בספרד במשך כמה מאות שנים והגיעו לבשלותם במאה ה – 19.

ב.  בסגנונות הפלמנקו יש סגנונות טהורים וסגנונות מעורבים.

ג.  אמנות הפלמנקו היא אמנות עממית שכל אזור ויוצריו תרמו לה מאופיים.

ד. באמנות הפלמנקו קיים מרכיב רוחני נפשי שאיננו טכני והוא נקרא "דואנדה".  בהיעדרו המוצר האמנותי ריק מתוכנו האמיתי.

ה. חיוניותו של הפלמנקו ופריחתו עד היום נובעת מאופיו הסתגלני המאמץ אליו סגנונות שונים והופך אותם לשלו.

​